פליפה פנטון נולד בארגנטינה בשנת 1986, והחל לצייר על קירות הרחובות של העיר שבה גדל – ולנסיה, ספרד – כשהיה בן 12. אף על פי ששם משפחתו זהה לשמה של חברת הצבעים המפורסמת, החיבה שלו לצבע היא צירוף מקרים בלבד, וכדי לשמור על בידול קרא לחבורת הגרפיטי שלו ״PANT1״. לאחר שהתנסה בסגנונות רבים של אמנות רחוב, הוא מצא את עצמו נמשך ל־OP-ART ולאמנות הקינטית של שנות ה־60, והחל להשתמש בהן כמקור השראה עיקרי בעבודתו.
כיום הוא מפורסם ביצירת עבודות אמנות בקנה מידה גדול, שמשלבות פאטרנים גיאומטריים בשחור־לבן, שימוש בפיקסלים מרובעים כיחידות בסיס, וסקאלה צבעונית שמזכירה את הגרפיקה הממוחשבת של שנות ה־80 וה־90 שעליה גדל. בעבור פנטון, מרכיבים אלה משמשים את הבסיס לציורי הקיר, הפסלים והציורים שלו.
כל אלה מופיעים גם ב־Optichromie, עבודה האמנות הציבורית החדשה שיצר על חזית אולם הקונצרטים של העיר באפלו במדינת ניו יורק, ארצות הברית. העבודה, הוזמנה על ידי ״יוזמת האמנות הציבורית של אולברייט־נוקס״, ששואפת להגביר את הזהות התרבותית המקומית בנופים העירוניים והפרבריים של מערב מדינת ניו יורק.
במבט ראשון העבודה נראית כאילו היא עוסקת במעגלים האין־סופיים של שכפול ושינוי, האופייניים לאומנות ולתרבות הדיגיטלית והממוחשבת. אולם, פנטון מספר שהוא בוחן את הקידמה הטכנולוגית ורואה את תוכנות המידול הממוחשבות שבהן הוא משתמש, כחלק מרצף של חידושים שמאפשרים ליצור אמנות, לצד העיפרון וצבעי השמן הקלאסיים.
הדבר הראשון שבולט ב־PIXELAND – פרויקט ציבורי שעיצב סטודיו 100architects בסין, הכולל מתקני חוצות שונים במרחב אחד – הוא ריבועי הצבע שמחלקים אותו: כתומים, צהובים, ירוקים ותכולים; בולטים מרחוק ומהווים ניגוד צבעוני עז למגדלי המגורים שמסביב. ואמנם, כשמה כן היא, ״ארץ הפיקסלים״ תוכננה בהשראת הפיקסל, יחידת המידע הגרפי הקטנה ביותר בדימוי הדיגיטלי, שהצירוף שלהם זה לצד זה מרכיב את הדימוי השלם.
כך, הסטודיו יצר מרחב ציבורי רב ־ תכליתי על ידי שילוב של ״פיקסלים״ פונקציונליים עצמאיים זה לצד זה. בעוד שלכל אחד מהפיקסלים יש פונקציה ומאפיינים משלו, ואפשר לקרוא אותו כישות עצמאית, החיבור ביניהם יוצר שילובים מעניינים של פעילויות ופנאי, ושל נראות צבעונית במרחב.
הפיקסל הראשי, שמשמש כלב הפרויקט, הוא ריבוע מושלם בגודל 5×5 מטרים. הוא מתפקד ״כמרחב המינימלי״ לאירוח קבוצת אנשים – כיכר מרכזית שכוללת אזורי מנוחה ואזורי פיקניק יעודיים עם מושבים ושולחנות, מבנים שאפשר לנוח בהם בצל, וספסלים ומדשאות משופעות שמשמשות כאזורי מפגש אינטימיים שאפשר לשכב ולנוח עליהן.
מסביב לכיכר הוצב מגוון רחב של מתקני שעשועים. ככל שמתקרבים לשולי הפרויקט הפיקסלים הופכים לקטנים יותר – בגדלים של 2.5×2.5 מטרים ו־1.25×1.25 מטרים. הפיקסלים הירוקים בשוליים מהווים גבול עם הסביבה הבנויה ומספקים פרטיות ובטיחות, בעוד שהכיכר המרכזית מספקת נקודת יחוס טופוגרפית שבמרכזה אוביקט בצורת סוס מפוקסל תלת־ממדי. בסך הכל השילוב הצבעוני והפונקציונלי יוצר מרחב ציבורי־משחקי יוצא דופן, שמאפשר לילדים לשחק ולמבוגרים שבחברתם לשבת וליהנות מהפרויקט יוצא הדופן.
״ארוחת בוקר עם מונדריאן״ הוא פרויקט מגורים קונספטואלי שלוקח את עבודותיו של הצייר ההולנדי פיט מונדריאן, אחד מגדולי הציירים של המאה ה־20, ומתרגם אותם לחלל תלת־ממדי. התוצאה נדמית לרגע כאילו אנו חיים בתוך מוחו של הצייר, שפיתח שפה אמנותית חדשה שבה הביא לידי ביטוי את האופן שבו הוא רואה את העולם, את הטבע ואת האדם – כיחידה הרמונית אחת. כל זאת בציורים מופשטים המתבססים על שימוש בקווים אופקיים ואנכיים ובצבעי היסוד בלבד – אדום, כחול וצהוב.
״מטרתו של מונדריאן הייתה לגרום לצופים להרגיש שהם רוקדים תוך כדי צפייה בציוריו״, אומרות האחריות ברנימיירה איבנובה ודסיסלבה איבנובה, חברות הסטודיו הבולגרי Brani & Desi שפועל מסופיה. ״גם בפרויקט שלנו לגיאומטריה, לצבעים ולפונקציות חשיבות זהה, ואנחנו רוצות לעורר את אותם הרגשות: באמצעות קווים וצבעים, הדיירים ואורחיהם ירגישו כאילו הם חלק מריקוד״.
בחלל הפתוח שעיצבו השתיים הצבעים הלבנים והשחורים משמשים כ״אתנחתא מוזיקלית״, ולכל אחד מהאזורים תפקיד משלו; בו בזמן הם מחוברים אחד לשני. ״משמעות הדבר היא שהמטבח לא יכול להתקיים בלי חדר האוכל או הסלון: כמו בטבע, הכל מחובר ולא יכול להתקיים בלי שכל החלקים קשורים זה לזה״, הן מוסיפות. כך, על ידי ״הריקוד״ הצבעוני שהן יוצרות בחלל, הן שואפות ליצור הרמוניה בין הגוף והנפש, ומקוות למצוא את היזם שיגרום לחלום שלהן להפוך למציאות. ״זה יהיה נהדר לקבל את ההזדמנות, אבל זו לא הייתה המטרה במקרה זה״, הן מסכמות. ״פשוט רצינו להתנסות בצורות ובצבעים ולבדוק את השפעתם הפוטנציאלית על בני אדם״.
המקום האחר (The Other Place) הוא בית הארחה בעיר גווילין שבצפון מזרח סין, שכל אחד מעשרת חדריו תוכנן בנושא אחר תחת תמה משותפת: ״מחבוא מהעולם ההומה״. ״סטודיו 10״ (Studio 10) תכנן שני חדרים בשם ״חלום״ ו״מבוך״, בהשראת עבודותיו של האמן ההולנדי אשר (M.C. Escher), שמאופיינות במרחבים אדריכליים אין־סופיים ובלתי אפשריים, עם אשליות אופטיות שלמעברים בין דו־ממד לתלת־ממד.
הרעיון להשתמש בעבודותיו של אשר כמקור השראה עלה לאחר הביקור הראשון של חברי הסטודיו באתר, כשזה עדיין היה רק חלל בטון לא גמור עם חללים בגובה שבעה מטרים: ״ראינו את ההזדמנות לעשות משהו מיוחד מבחינה מרחבית, כי החלל היה גבוה באופן יוצא דופן והרגיש כמעט כמו קפלה. האתגר היה לשמור על האיזון בין הצורך המעשי לבין האשלייה שרצינו להשיג״.
עיצוב הפנים של שני החדרים כולל פתחים בצורת קשת וגרמי מדרגות ללא מוצא. בחדר החלומות, סכימה צבעונית של ורוד ולבן חיוור יוצרת סביבה שלווה ורעננה, במטרה לבדל את החללים מההמולה היום־יומית. צבעוניות זו גם מזכירה סוכריות צמר גפן ומרשמלו, שחברי הסטודיו מקשרים עם ״חלומות מתוקים״ ושלווה רגועה שמזוהה עם חדרי שינה. גופי התאורה והמכשירים האלקטרוניים הוחבאו מאחורי סדרה של דלתות מזויפות צבועות בשחור, ששומרות על אופיו החתרני של החלל.
חדרי המבוך, לעומת זאת, מתאפיינים בגוונים של זהב וירוק מלכותיים, שנועדו לחקות ״יער סודי״. גם פה הדלתות הנסתרות מעוררות את הדמיון ועשויות להוביל ליער חשאי, או כל ממצא בלתי צפוי אחר שיעלה בדמיון האורחים.
ברצועת היער העצומה במזרח נורבגיה – האזור הפחות מתוייר של המדינה בסמוך לגבול שוודיה – הוקמו שתי בקתות יוצאות דופן שתכנן האדריכל הנורבגי אספן סרנביק (Espen Surnevik). הבקתות – שנתמכות על קונסטרוקציית מתכת ושהגישה אליהן נעשית באמצעות גרמי מדרגות לולייניים, שמובילים את האורחים לגובה שישה מטרים מעל הקרקע – עוצבו בכוונה תחילה כדי שייראו מעשה ידי אדם, שמבדיל אותם מן הנוף. במקום להשתמש בעץ, כפי שמקובל בבקתות מסוג זה, סרנביק ביקש ליצור ניגוד ליער, והשימוש במתכת שחורה והומוגנית מעניק להן אופי מובחן.
את ההשראה לעיצוב קיבל סרנביץ מהמיתולוגיה של הנוף הנורדי, כפי שהוא מתואר בספריה של הסופרת והמאיירת טובה ינסן, יוצרת המומינים וסדרת עמק החיות המוזרות; ממגדלי הפיקוח שתפקידם לאתר עשן שריפות בעונות היבשות של השנה; ומבקתות האירוח בצורת האות A, שנפוצות בצפון אמריקה. הבחירה בצורת משולש המובחנת נעשתה מכיוון שלדבריו היא מעניקה לכל בקתה את הפוטנציאל גם להיות אינטימית ברוחב שלה, וגם מונומנטלית בשיא גובהה.
שטח הבקתות הוא 40 מ״ר כל אחת, והן כוללות מטבח קטן, אח וחדר אמבטיה עם מקלחת ושירותים. קומת הביניים כוללת מיטה זוגית, ומיטות נוספות נחבאות בקירות הפנימיים, כך שכל בקתה יכולה לארח עד שישה אורחים. עיצוב הפנים של הבקתות מאופיין בעץ אורן בהיר ובפריטי טקסטיל עשויים מצמר מקומי, שיוצרים אווירה חמה ואינטימית. חלונות הזכוכית הגדולים פונים למסלול השמש כדי למקסם את האור הטבעי שנכנס פנימה ושמסייע לחמם את הפנים.
שני אלמנטים עיצוביים קופצים לעין מיד בכניסה לסניף החדש של מסעדת רוברטה בלוס אנג׳לס: כיסאות העץ הצבעוניים בוורוד, תכלת, ירקרק, צהוב לימוני וסגול לבנדר, שמפוזרים במקום; וחיפוי הקיר הגיאומטרי מאחורי ומעל הבר, הכולל 600 בלוקים מבטון ואלומיניום שמזכירים עיצוב עכשווי למשרביה המזרח תיכונית.
זה הסניף השני של רוברטה, הפיצריה שמהווה יעד עלייה לרגל בשכונת בושוויק שבברוקלין, ניו יורק. המיקום החדש, Hayden Tract, היה בעבר אזור תעשייה שנודע בסוחרי הסמים שפעלו בו. בשנים האחרונות האזור עבר תהליך של ג׳נטריפיקציה בזכות מחירי הנדל״ן הנמוכים, והפך למוקד לסטארט־אפים, חברות מדיה ומשרדי עיצוב ואדריכלות, שמחפשים מקומות בילוי מעוצבים.
החלל, שתוכנן על ידי משרד האדריכלות ג׳סי ג׳יימס שפועל בקנטקי, קיבל את ההשראה שלו מצורת משולש פיצה, והגיאומטריה המובחנת באה לידי ביטוי בדרכים שונות בחלל: במשטחים המסיביים של גושי הבטון והאלומיניום שמתרוממים לאורך הקירות ומתקפלים בתקרה; ברגלי השולחנות שלצידם יושבים הסועדים; בגופי התאורה שיוצרים צורת משולש; ועוד.
אלמנט החיפוי הדומיננטי כולל גם גופי תאורה בילט־אין, ומספק רקע ניטראלי שמדגיש את הצבעוניות העשירה של המקום, שבאה לידי ביטוי ברצפת העץ עם הגוון הכחלחל, בצבעוניות השובבה של הכיסאות, במשטחי הטראצו הגדולים שמחפים את הבר ובציורי הקיר מלאי החיים של אמנים מקומיים. את כולם משלים תנור הפיצה האדום שמהווה את לב המטבח, ליד השטח המיועד להזמנות טייק אווי.
קרדיט צילומים: João Guimarães – JG Photography, Carlos Cezanne, Tiago Rebelo de Andrade
כשהאדריכל לואיס רבלו דה אנדראדה (Luís Rebelo de Andrade) הגיע לשטח שבו נבנה ״Casa 3000״, מדרום לליסבון, פורטוגל, הוא הרגיש שיהיה לו קל יותר ללכת לאיבוד במקום מאשר במגרש החניה של הסופמרקט השכונתי שלו. הסיבה: הנוף האחיד שמנוקד בעצי אלון ואורן, ללא נקודות ציון גיאוגרפיות, מקשה על הההתמצאות במרחב.
חוויה זו הובילה אותו לרעיון המרכזי שהוביל את הפרויקט כולו של ״Casa 3000״: להשתמש באדריכלות שתתפוס את מקומן של נקודות ההתייחסות הגיאוגרפיות. כך, הדבר הראשון ששמים לב אליו, עוד לפני צורת המבנה, הוא הצבע האדום הבוהק, ניגוד מוחלט לירוק העז של העצים מסביב ולשמיים הכחולים מעל.
הבחירה בצבע יסוד ובסיסי אחד משלימה הבט אחר של התכנון. לדברי דה אנדראדה, הצורה החיצונית של הבית נראית במכוון כמו בתים שמציירים ילדים, עוד לפני שהגיעו אפילו לבית הספר היסודי. כך, צורות גיאומטריות בסיסיות כמו גג גמלון בצורת משולש שווה שוקיים בחזית המבנה ודלתות וחלונות שמובחנים מהחזיתות, מעניקות למבנה פשטות צורנית. זו מתבססת גם על דימויים רומנטיים משותפים כמו הבית הקטן בערבה וחיי החלוצים של המערב האמריקאי, שנחקקו בזיכרון הקולקטיבי.
התוצאה היא מבנה איקוני קל לזיהוי, שמתווספת אליה גם חשיבה בת קיימא ופונקציונלית. פאנלים סולאריים שהותקנו במבנה מצליחים לייצר יותר אנרגיה משהבית צורך, ותכנון הבית כולו נועד לזרז את זמני ועלויות הבנייה, ובהתאם גם את צריכת האנרגיה שלו.
קרדיט לצילומים: The Haas Brothers: Ferngully, December 5, 2018 – April 21, 2019, The Bass. Zachary Balber. Image courtesy The Bass, Miami Beach.
במוזיאון ״באס״ (The Bass) לאמנות עכשווית במיאמי נפתחה בחודש שעבר תערוכת רטרוספקטיבית ראשונה של התאומים ניקולאי וסיימון האס, שפועלים בעשור האחרון ממקום מושבם בלוס אנג׳לס תחת השם האחים האס (The Haas Brothers). מתחילת הקריירה המשותפת שלהם השניים ידועים ביכולת שלהם ליצור עולמות דמיוניים ופנטסטיים שלוקחים השראה מעולם החי והצומח, ולטשטש את הגבולות בין העיצוב הפונקציונלי ליצירה האמנותית לכדי שפה מגובשת.
אחד ממרכיבי השפה המובהקים והבולטים שלהם הוא השימוש המובחן ויוצא הדופן בצבע. למרות שנדמה שכרגע הם נמצאים בתקופה הסגולה שלהם, קשה לחלץ מעבודתם פאלטה צבעונית סטנדרטית. הם מתייחסים לצבע בצורה חופשית ומשוחררת כעוד כלי בארסנל הכלים שלהם: סגולים, כתומים, כחולים, ירוקים, ורודים, צהובים ואדומים – לכולם הזדמנות שווה.
את הקרדיט לכך הם תולים בעבודה עם קבוצת אומניות בדרום אפריקה בשנת 2015. ״אחרי העבודה המשותפת באפריקה הבנו שכל צבע הוא לגיטימי: אין פאלטה, זה רק עניין של איך אתה משלב בין הצבעים״, הם מספרים. ״אנשים מגיבים לצבעים שונים בהתאם למה שהם מרגישים באותו הרגע. גם אנחנו ככה: כששנינו אומרים ׳אני אוהב את החלק הזה׳ בעבודה ו׳אני אוהב את האזור הזה׳, אנחנו פשוט ממזגים את שני החלקים יחד. וזו הפאלטה של התערוכה: זה מה שאנחנו מרגישים כרגע״.
התוצאה המשחקית מדברת בעד עצמה: האוביקטים בתערוכה נעים מהפונקציונלי לעבר אוביקטים פיסוליים, משחקיים, עם תכונות אנושיות של מפלצות חביבות בדמות כסאות שעירים עם רגליים מברונזה, פטריות ענק שמשולבים בהן אלפי חרוזים, עצי דקל ששולבו בהם חלקים ממצנחים או אגרטלים מוזרים חסרי צורה מוגדרת. הכל ביחד, לפי האחים האאס, עוסק בנושאים כמו מדע, טבע, מיניות ונוסטלגיה; בפונקציונליות שקיימת בטבע ושקיבלה את הפרשנות שלה מבני האדם.
בשנים האחרונות הבינו המארגנים של פסטיבלי מוזיקה ברחבי העולם, שהמוזיקה והליינאפ של המופעים הם אמנם הבסיס לחוויה, אבל הם לא תמיד מספיקים כדי למשוך את הקהל, ודאי לא את אלו שרוצים להעלות את התמונה האחת לאינסטגרם שתגרוף הרבה לייקים. דוגמה טובה לכך היא מתחם הצ׳יל אאוט שתכנן משרד האדריכלים ״פרויקט אחד עשר״ (Project Eleven) בעבור פסטיבל מוזיקה, שאורגן על ידי יזמית נדל״ן ברוסיה במוסקבה.
הביתן, שנבנה על שטח של 400 מ״ר, מוקם באחד האזורים הצפופים של הפסטיבל, בין מתחם המזון לבמה המרכזית. כוונת האדריכלים הייתה לתת פרשנות חדשה לחדר המגורים כמקום משותף לתקשורת ולפעילות. הקירות השקופים למחצה נבנו מצינורות פלסטיק בשלל צבעי הקשת, והפנים שלו חולק ל״חדרים״ בגדלים משתנים, שנתחמו במסגרות מתכת לבנות וצינורות הפלסטיק. בתוך החדרים הונחו כורסאות, כיסאות נוח ושולחנות קפה. התוצאה שילבה בין תחושה אינטימית לשקיפות, שאפשרה למבקרים לראות מה קורה באזורים אחרים של הפסטיבל ואפילו לצפות במופע על הבמה המרכזית, מבלי לעזוב את המתחם.
במבט מרחוק, הסגנון האדריכלי של הביתן הזכיר קלאסיקות אדריכליות מודרניסטיות מהמאה ה־20, כמו בית הזכוכית של פיליפ ג׳ונסון או ביתו של מיס ואן דר רוהה, עם הרהיטים בהשראת העיצובים האיקוניים של מרסל ברויאר ולה קורבוזייה. מבחינה צבעונית, אף על פי שהצבעים החמים רוכזו ברובם במחצית אחת של המתחם, והקרים בשנייה, המקטעים הלא אחידים של צינורות הפלסטיק והפיזור הצבעוני יוצא הדופן יצרו מראה דינמי ואקספרסיבי. כך, לרגעים המבנה הזכיר מסך טלוויזיה צבעוני עם אנימציית גיף מפוקסלת וצבעונית שמחכה לזוז בכל רגע, ולפרקים מנסרת זכוכית שמחכה לרגע שבו קרן האור תהפוך לקשת מרהיבה.